כפר עציון

הקמת הכפר:

כְּפַר עֶצְיוֹן הוא התנחלות וקיבוץ בגוש עציון, החבר בתנועת הקיבוץ הדתי. הקיבוץ הוקם בשנת 1943 באתר בו נעשו ניסיונות התיישבות החל ב-1926. היישוב הוחרב במלחמת השחרור ונבנה מחדש לאחר מלחמת ששת הימים, כהתנחלות בגוש עציון. הכפר נקרא על שם שמואל צבי הולצמן ('הולץ' הוא עץ בגרמנית), ראש חברת "אל ההר", שפעלה בשנות ה-30 להקמת גוש יישובים באזור.

במשך שנתיים פִּותח יישוב חקלאי שעתיד מגדל עדר - מראה כלליהיה להתבסס על מטעים ומשק חלב. בשנת תרפ"ט (1929), בימי מאורעות-הדמים שגרמו לחורבן קהילת חברון, חרב היישוב בידי הערבים ותושביו נאלצו להימלט לירושלים.

בשנת תרצ"ה (1935) עלו לכאן בשנית לחדש את הישוב.חברת "אל-ההר" רכשה שטחי קרקע, שוב פותח משק חקלאי. המקום נקרא כפר-עציון על שם מייסדו, מר שמואל צבי הולצמן,פרדסן חלוץ רב-השראה מרחובות. הוא ראה בחזונו איזור מטעים וקייט מפותח והשקיע בדבר את מרבית הונו. בין המתיישבים; אנשי "השומר", עולים מכורדיסטאן ופועלים מהמושבות.

בשנת תרצ"ו (1936), בימי מאורעות הדמים, התנכלו הפורעים הערביים גם ליישוב הצעיר. הקהילה היהודית המשתקמת בחברון פונתה לירושלים. מתיישבי כפר-עציון נאלצו לנטוש את היישוב ולהותיר את המבנים והמשק בידי פורעים ערבים שהרסו והשחיתו כל מה שנבנה.

משימת חידוש היישוב היהודי בעציון, הוטלה על אנשי "קבוצת אברהם"  (ע"ש הרב אברהם יצחק הכהן קוק) של הפוהמ"ז. וותיקי תנועת השומר-הדתי ובני-עקיבא בפולין, שעלו לארץ והקימו קבוצת הכשרה להתיישבות סמוך למושב הדתי כפר-פינס. מרבית חברי הקבוצה עלו מפולין בימי השלטון הנאצי בגרמניה. רבים מהם העפילו באניות מעפילים , בעוד בני-משפחותיהם הושמדו. לאחר דיונים רבים ולבטים פנימיים, שהתנהלו בעצם ימי השואה הנוראה באירופה, הכריעה הקבוצה על נכונותה להיענות לתביעת המוסדות המיישבים, לעלות להר חרף הקשיים הצפויים, שלא נעלמו מעיניהם. הקבוצה, קבוצת פועלים שיתופית דתית, התגבשה במשך 8 שנים בכרכור בטרם עלתה ליישוב. מקורות הפרנסה העיקריים היו רפת, מטע נשירים, ענף בניין ומחצבה.  
                                 

ביום כ"ה בניסן תש"ג (30.4.1943) עלו אנשי "קבוצת אברהם" ועמם אנשי הפלמ"ח בשלישית אל ההר, וייסדו את הקיבוץ-הדתי כפר-עציון.

אט אט ובמאמץ רב התגברו אנשי כפר-עציון על ההר הטרשי ועל בעיות הפרנסה הקשות בפניהן הועמדו, עם עלותם להר. נחצבו בריכות-מים, נִבנו טראסות חקלאיות, נִטעו מטעים, הוקמו ענפי חי - רפת ולול, הוכשר בית-הבראה ומרגוע, נעשו הכנות להקמת מפעל תעשייתי למכניקה-עדינה, ולהפעלת מחצבה. חיי תרבות תורנית וכללית עשירים התנהלו בבניין "נווה-עובדיה" שהיה המרכז התרבותי-דתי, שנקרא על שמו של מנהיג השומר-הדתי בפולין הד"ר אברהם עובדיה גוטסדינר.

מצבו לאורך מלחמת העצמאות:

פעולות האיבה פרצו למחרת ההכרזה באו"ם על הקמת מדינה-יהודית בארץ-ישראל, אור ל-י"ז בכסלו תש"ח (29.11.47). ימים ספורים לאחר מכן התנכלו הערבים גם ליישוב היהודי המבודד בגוש-עציון. ארבעת יישובי גוש-עציון מצאו עצמם כלואים בטבעת כפרים ערביים עוינים, הדרך היחידה המקשרת בין גוש-עציון ליישוב היהודי - ירושלים, עוברת באזור אל-חאדר ובית-לחם. הכביש היה נתון לשליטה ערבית לכל ארכו. על-פי החלטת-החלוקה, שאושרה ונתקבלה על-ידי ההנהגה היהודית, עתיד היה גוש-עציון להימצא עמוק בתוככי המדינה-הערבית שעתידה לקום. חברי הקיבוצים, בעצה אחת עם ההנהגה הלאומית, החליטו להישאר במקומם, לבצר את היישובים ולחזקם, בלא שידעו מה צופן להם העתיד.

הציוד הצבאי בגוש-עציון היה דל בכמות ובאיכות. כנגד אלפי ערבים מאורגנים בכנופיות, וחמושים בנשק קל ובכמות בלתי מוגבלת של תחמושת, התייצב קומץ מגנים - המתיישבים ותגבורות מכוח ההגנה: אנשי הפלמ"ח, החיש, סטודנטים ואחרים - מצוידים בנשק קל ודל, כמעט בלא תחמושת. ביישובים; נשים וילדים, מערך משקי שכלל בעלי-חיים, מטעים וגידולי-שדה, בתי-מרגוע וניצנים של ענפים תעשייתיים. הקיבוצים בלתי מבוצרים ומחופרים, ואינם ערוכים לקרב.

מיד עם היוודע החלטת-החלוקה שיגר הפיקוד העליון לגוש-עציון יחידת תגבורת של הפלמ"ח בפיקודו של אחד מטובי המפקדים בפלמ"ח, דני מס, שמוּנה למפקד גוש-עציון כולו. דני מס החל בהכשרת האזור לקראת המערכה הצפויה; ביצור עמדות, תפיסת משלטים, היערכות משקית, וגיבוש המרחב כולו למתחם הגנתי אחד מאורגן ומלוכד.

כ"ח בכסלו תש"ח- 11.12.1947 - הוּתקפה שיירת נוסעים ואספקה שנעה מירושלים לגוש-עציון. עשרות פורעים ערבים ארבו לשיירה בעיקול שבמעלה הדרך הצרה והמפותלת. כתום קרב הגנה נואש נהרגו עשרה מנוסעי השיירה. טנדר אחד נסוג לבית-לחם להזעיק עזרה בריטית, אך זו בוששה לבוא. יתומים ראשונים, אלמנות ראשונות בכפר-עציון. בבית-הקברות בגוש-עציון נטמנו חמישה מהנופלים, האחרים נטמנו בירושלים.

מוצאי-שבת, אור לא' בטבת תש"ח - לאחר נפילת השיירה הראשונה, נתקבל מברק עידוד מאת הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב יצחק אברהם הלוי הרצוג:

"בדמע ובצער אני כותב אליכם דברי תנחומים אלה.חִזקו ואִמצו כי ישועת ה' קרובה לבוא. ועתה כל מה שהנכם מוצאים לנחוץ בעניין ההגנה עשו. בְּנוּ כל הדרוש - ואל תתחשבו בשבת קדשנו. זה לא רק מותר אלא חובה לעשות, וה' יגן עליכם ויחיש ישועתו."

כ"ג בטבת תש"ח- 5.1.1948 - תנאי המצור, המשטר המלחמתי והדאגה לשלום הילדים, הביאו את פיקוד-ההגנה, בעצה אחת עם חברי הקיבוצים, להחלטה על פינוי הילדים, רוב האמהות, הורים קשישים וחולים, מגוש-עציון לירושלים. אלה שוכנו במנזר-רטיסבון, ובשכונת בית-הכרם בירושלים, וחווּ את ימי המצור הקשים בעיר הנאבקת על קיומה. הקשר בין בני המשפחות נותק, רק לעיתים הגיעו מכתבים והתאפשרו שיחות אלחוט קצרות וקטועות.

ב' בשבט תש"ח- 13.1.1948 - הוּתקפה שיירה שנעה בדרכה חזרה מגוש-עציון לירושלים. שני מגנים - נוטר וחבר קיבוץ רבדים - נהרגו בקרב, במבואות בית-לחם.

ג' בשבט תש"ח- 14.1.1948- עם שחר הותקף גוש-עציון על-ידי המוני פורעים ערבים שהוזעקו מהסביבה ואף מהנגב ומהשומרון. במהלך הקרב הקשה ניסו התוקפים לבתר את גוש-עציון, על-ידי כיבוש חרבת-זכריה, עליה הגנו אנשי הפלמ"ח. כתוצאה מפעולת-נגד מוצלחת של מגני גוש-עציון הונסו התוקפים בהותירם אבדות כבדות. בקרב נהרגו שלושה לוחמים ממגני גוש-עציון. הייתה זו ההתקפה הגדולה הראשונה מסוגה במלחמת-השחרור, בה הציגו הכנופיות הערביות כושר ארגון, היערכות, תכנון וביצוע צבאי, בפיקודו של מנהיגם המוכשר והנערץ, עבד-אל-קאדר חוסיני. הדיפת ההתקפה הייתה ציון דרך חשוב במערכה.

עם ערב מצאו עצמם המגנים במצב חמור. התחמושת כמעט אזלה, לא היו בגוש-עציון חומרי רפואה ופלסמה לפצועים, מכשירי-הקשר חדלו לפעול בהעדר מצברים. מצב זה הביא את פיקוד ההגנה בירושלים לשלוח את "מחלקת-ההר" להביא תגבורת בכוח-אדם ובציוד, לגוש-עציון ולהיערך לקראת חידוש ההתקפה הערבית.

מחלקת ה-ל"ה

מחלקה שהורכבה מ40- לוחמים, אנשי הפלמ"ח והחי"ש, בפיקודו של דני מס - שהוחלף בתפקידו כמפקד גוש-עציון על-ידי עוזי נרקיס - יצאה בלילה לאחר יום ההתקפה במסע רגלי מירושלים לגוש-עציון, אך נאלצה לשוב על עקבותיה. למחרת, בלילה בין ד-ה בשבט תש"ח (15-16.1.1948), יצאו הלוחמים שוב לדרכם במסלול שונה, כשהם נושאים תגבורת בנשק ובתחמושת, חומרי רפואה, מצברים וחמרי נפץ לגוש-עציון. המחלקה התעכבה במושבה הר-טוב, אליה הגיעה בנסיעה מירושלים. שני לוחמים נותרו במושבה מחוסר נשק. בדרך נפצע אחד הבחורים ויחד עם שני מלווים נאלצו לשוב להר-טוב. 

שלושים וחמישה לוחמים המשיכו לצעוד לעבר גוש-עציון, למרות השעה המאוחרת - 01.00 בלילה כשלפניהם עוד כ25- ק"מ, בדרך העוברת בקרבת כפרים ערבים עוינים, במעלה הר-חברון. עם אור ראשון נתגלו על-ידי ערבים משכימי קום באזור הכפר צוריף. מרחק קצר למדי היה עליהם לעבור כדי להיחלץ מאזור הסכנה, אך דרכם נחסמה. התפתח קרב עז בין המחלקה לבין המוני ערבים שכִתרו אותה. תוך כדי תנועה עם פצועים לעבר רכס הסנסן הגבוה, התבצרו הלוחמים על גבעה נ.ג. 573 אליה הגיעו מדרום, מוואדי עציונה העמוק שלמרגלותיה. על ראש הגבעה התנהל קרב אחרון שנמשך עד שעות הערב, כשגוש-עציון מטרת מסעם נראה באופק.

רק כשאזלה התחמושת של הלוחמים, הצליחו הערבים להסתער על הגבעה ולכבוש אותה. הפורעים שללו, בזזו ולאחר מכן אף התעללו בגוויות. יומיים לאחר הקרב הובאו גופות הקרבנות, על-ידי מפקח משטרה בריטי - הימיש דוגין - לכפר-עציון ושם נקברו. 

בין הנופלים בקרב זה מטובי הלוחמים והמפקדים בפלמ"ח ובחי"ש. לאחר מלחמת-השחרור הועברו ארונותיהם, יחד עם שאר הלוחמים שנקברו בגוש-עציון לקבורה בבית-הקברות-הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

באמצע אדר א' תש"ח, (2.1948), הגיעה לכפר-עציון הצעה מטעם מחלקת-ההתיישבות של הסוכנות-היהודית: להעביר את חברי כפר-עציון בעלי המשפחות, עם החברוֹת והילדים ששהו בירושלים, למקום אחר, לייסד יישוב חדש. נראה היה שהפירוד הממושך והנטל הביטחוני כבד מנשוא. הסוכנות-היהודית לא הייתה מסוגלת לפרנס את הקבוצה המפוצלת, שמקורות פרנסתה בגוש-עציון נסתמו. שלושה ימים התכנסו חברי כפר-עציון לאסיפת-חברים, לדון בהצעה. נימוקי היגיון ורגש, הערכות ביטחוניות וחברתיות-קיבוציות, נשזרו אלו באלו. 

להלן מבחר מדברי החברים:

"את המקום הזה אני רואה כביתי, אבסורד לחשוב שאנשים זרים ישמרו עליו בלי השתתפותנו, זה גם בלתי מוסרי ..."

"לדעתי צריך להיאחז במקום בציפורניים ממש".

".. עלינו לשקול את ההצעה מנקודת מבט אחת בלבד: איזו פעולה עשויה לשמור יותר על שלמות הקבוצה .. באיזה מצב יש סיכון יותר גדול להתפוררות הקבוצה, ואיך למנוע מצב זה...".

ביום ט"ז באדר ב' תש"ח- 27.3.48 - פרצה והגיעה לגוש-עציון שיירה ארוכה ובה תגבורת בלוחמים וכן 120 טון אספקה, ציוד ותחמושת. 

בשעה שמונה בבוקר, ארבע שעות לאחר שעת היציאה המתוכננת, ובאור יום מלא, החלה השיירה לנוע לכיוון גוש עציון. בראש השיירה נסעה מכונית קטנה משוריינת מצוידת במכשיר קשר אלחוטי. את השיירה ליווה מטוס "פרימוס" שסייר מעל הדרך וצויד בפצצות בנות 20 ק"ג להטלה ידנית.

הדרך לגוש הייתה רצופה וללא תקלות ועיכובים. קצת אחרי השעה תשע וחצי הגיעה השיירה לגוש עציון. המשאיות שנכנסו לגוש כוונו בהתאם לסוג המטען לנקודות פריקה שונות במגרש. מגני הגוש, שכבר היו מוכנים וידעו כל אחד את תפקידו, נגשו מיד למלאכת הפריקה והעמסת הציוד שיחזור לירושלים, והעבודה התנהלה בזריזות וביעילות. הזריזות הייתה הכרחית כדי שהכוחות הערביים הכפריים הבלתי-סדירים לא יספיקו להתארגן ולחסום את הכביש לירושלים.

בשל תקלות שונות, כמו קשיים בהעמסת פר ושתי פרדות שהוחלט להעבירם לירושלים בשל חוסר מזון בשבילם, ועוד יותר מכך עיכוב בהעמסת מטוס קל שנפגע, התארכה שהיית השיירה בגוש לשעתיים וחצי מעבר למתוכנן. עיכוב זה התגלה בדיעבד כגורלי ביותר, שכן הכפריים הספיקו להתארגן כדי לחסום את דרכה של השיירה בחזרה לירושלים. בעוד הלוחמים מחכים לפר הסרבן ולמטוס המקולקל, פשטה השמועה על השיירה בכפרים הערביים, והמואזינים עלו אל צריחי המסגדים להשמיע את קריאות האזעקה. מאות כפריים חמושים מנחאלין, בית פג'אר, חלחול, ארטאס, בית ג'אלא ובית לחם ירדו מן ההרים אל הכביש במטרה ללכוד את השיירה. בהם רבים מאנשי המיליציה של עבד אל קאדר אל חוסייני בפיקוד איברהים אבו דאיה. הם הספיקו להניח מספר מחסומים מאולתרים מסלעים ועפר על הכביש.

בדרכה חזרה נתקלה השיירה באותם מחסומים שהניחו אנשי הכנופיות סמוך לאתר "נֶבִּי-דָנִיאָל", הניצב על ראש הרכס. במבואות בית-לחם, סמוך לבית ערבי בודד הניצב על אֵם-הדרך, נעצרה השיירה, כשהיא מותקפת על-ידי המוני פורעים ערבים מהרכסים סביב. משוריין פורץ-מחסומים שנסע בראש השיירה נתקע כשהוא מנותק מגוף השיירה ובו 14 לוחמים. עם ערב, לאחר שכמה מהם נפגעו ולא נראה כל סיכוי לחלצם, למרות ניסיונות שנעשו על-ידי משוריינים אחרים, יצאו מתוכו שלושה לוחמים שלא נפגעו. מיד לאחר מכן פוּצץ המשוריין על הנותרים בו - כנראה בידי זרובבל הורוביץ הי"ד, מפקד המשוריין, מתוך שאבד כל סיכוי לחלצם והערבים קרבו למשוריין.

שאר אנשי השיירה, 180 במספר, המשיכו לנהל קרב נואש מתוך הבית-הבודד בו התבצרו, על אֵם הדרך, במשך יום ולילה ויום, עד שחולצו בידי הכוח הבריטי. הנשק, המשוריינים והציוד הועברו על ידי הבריטים לערבים. הבריטים סירבו לקחת את 13 ההרוגים שנותרו בשטח הקרב. הגוויות פונו למחרת, והובאו לקבורה בירושלים.

פלוגת מלווי השיירות של ההגנה במחוז ירושלים נדלדלה וחדלה להתקיים, עקב אובדן הנשק, הרכב המשוריין וחלק מהלוחמים שנפגעו. לאחר נפילת השיירה - באותו שבוע נפגעו גם שיירת חולדה ושיירת יחיעם - נשלח מברק מירושלים לתל-אביב, המודיע לפיקוד-העליון כי העיר עומדת בפני חרפת רעב, בשל הפסקת השיירות., על ציר השפלה-ירושלים.

ג' באייר תש"ח- 12.5.1948- החל הקרב המכריע על גוש-עציון.

מפקדת הלגיון תכננה בצורה יעילה את מערכותיה, על יסוד הניסיונות שרכשה בהתקפה של כ"ה בניסן. במשך שבוע ימים לא הטריד את הגוש האויב. הוא ניצל את הזמן להכנות להתקפה. חייליו שהוצבו במשלטים שעל רכסי ההרים מסביב לגוש עקבו אחרי תנועת הכוחות. עדרים הועלו בשדות המוקשים כדי לגלותם צילומי אויר מעמדות הגוש שהובנו מזמן הושלמו על ידי קצינים סיירים שערכו את תצפיותיהם בקרבת הגוש ורשמו מפות מדויקות, הם הגיעו כפי הנראה למסקנה שהמשלטים באוכף המוכתר ובמנזר הרוסי הם החיוניים ביותר בשביל הגנת הגוש וגם הגלויים ביותר לכוחות האויב ולכן ריכזו בהתחלת ההתקפה כוחות ניכרים לשם כיבוש, שני משלטים אלה. האויב ידע כפי הנראה את מקומם של שטחי המוקשים. הכיר את השבילים והדרכים המקשרים בין העמדות שברובן היו גלויות מעל פני הקרקע. מפי שכנינו הערבים, שהיו מבקרים בימי שלום ביישובי הגוש והכירו היטב כל גבעה וכל ואדי בסביבה, קיבל ודאי ידיעות מדויקות על כל בנין חשוב, על מפעלי אספקה חיוניים ובדבר המבנה הטופוגרפי של הישובים על יתרונותיו ומגרעותיה מתוך כך יובן איך הצליח האויב לפנות בלילה לפני ההתקפה רבים  משדות המוקשים ולהציב לפני עלות השחר את עמדותיו מול המשלטים שלנו.

 כוחות הלגיון-הערבי, אנשי כנופיות וערבים בלתי סדירים, בסיוע תותחים ומשוריינים, רוכזו מבעוד מועד ונערכו בלילה לקראת ההתקפה. עם שחר הסתערו על משלטי גוש-עציון ועל היישובים. גלים גלים תקפו הערבים את קומץ המגנים הדל והמותש שנותר להגן על גוש-עציון בכוחותיו האחרונים.

מול כוחות אויב עדיפים בנשק ובהיקף הלוחמים, נכבשו המשלטים החיצוניים ואנשיהם נסוגו אל היישובים עצמם. המנזר-הרוסי, אוכף-המוכתאר, חרבת-סאוויר, גבעת-העץ, הגבעה-הצהובה, שדה-התעופה הזעיר שלמרגלותיה - כל אלה נפלו בידי האוייב ביום הראשון לקרבות. גוש-עציון בוּתר לשני חלקים; כפר-עציון ומשואות-יצחק בדרום, עין-צורים ורבדים בצפון. בלילה נעשו הכנות אחרונות להמשך המערכה עם בוקר. הפצועים עם הצוות הרפואי הועברו בחשאי ובחסות החשיכה מכפר-עציון למשואות-יצחק, שהייתה מוגנת ומוצנעת יותר. נעשו ניסיונות לחדש את הקשר בין היישובים שנותק במשך היום, אך הנשיונות כשלו. הקשר עם הפיקוד בירושלים עדיין נשמר, אך עזרה וסיוע ליישובים לא הגיעו.

לקראת יום הקרבות הבא, נותרו מגני גוש-עציון מפוצלים לשני גושים, בלא קשר וסיוע הדדי. מפקד הגוש, מוש(משה זלברשמיט הי"ד) - נהרג בקרב על המנזר-הרוסי, ולא היה עוד פיקוד מרכזי לגוש-עציון. רוב המשלטים היו בידי הערבים. כמות הנשק והתחמושת שנותרה בידי המגנים הייתה אפסית - נגד תותחים ומשוריינים הציבו מרגמה "3 אחת ומעט נשק קל. רבים מהלוחמים נפגעו ביום הקרב הראשון. סיוע מבחוץ לא הגיע. 

הקרב האחרון:

ד' באייר תש"ח עם בוקר ה-13 במאי 1948 חידש הלגיון בפיקודו של עבדאללה א-תל את התקפתו על גבעת הסלעים כשמגמת הכוח התוקף - כיבוש כפר-עציון. בשעות הצהריים פרצו משורייני האויב את שער קיבוץ כפר-עציון וחדרו לתוכו. בתחילה ניסו המגנים להמשיך ולהילחם בתוככי הקיבוץ, אך הכוח הערבי העדיף עשרת מונים הכריע את הקרב. ההתקפות נמשכו עד 11:45 ואז אזלה תחמושת המגנים והם קבלו אישור לסגת למשואות יצחק. בכך סולק המחסום האחרון בדרך לכפר עציון. בשעה 12:00 פרצו משורייני הלגיון לכפר. המשוריין הקדמי הגיע עד השער, עקר אותו ופרץ לחצר. מוקש חשמלי הופעל אך לא התפוצץ. הלוחמים בעמדה הקדמית זרקו על המשוריין בקבוק מולוטוב והכריחו אותו לסגת אך נהרגו באש העזה שניתכה עליהם. המשוריינים פרצו לכפר ובשעה 13:30 הודיע מפקד המחוז ליגאל ידין כי נפסק הקשר עם גוש עציון. התשדורת האחרונה מכפר-עציון לירושלים בִּשֹרה: "מלכה נפלה" - כפר-עציון נפל בקרב!

לאויב סייעו בין היתר שלשה גורמים אשר הודות להם השתלט במהרה על מבואות הגוש:

א. המחסור באנשים להגנת הגוש, שמנע מלהחזיק בחלק מן המשלטים, ובין אלה באוכף המוכתר, גם בלילה.

ב. ההסתערות על המנזר בוצעה על ידי חיל רגלי מאומן מבלי להכניס כאן לפעולה את השריונים.

ג. העובדה כי המשלטים שבמרכז הגוש, גבעת העץ והגבעה הצהובה הוחזקו על ידי כוחות קטנים ועייפים.

לאחר נפילת כפר-עציון, נערך טבח אכזרי במגיניו,127 לוחמים נפלו באותו יום בכפר-עציון, רק ארבעה נותרו בחיים.

ביום ה', ד' באייר תש"ח (13.5.1948), על סף תקומת מדינת-ישראל, נפל שדוד גוש-עציון.

240 מתיישבים ולוחמים נפלו בקרבות גוש-עציון. לימים קבעה הכנסת את יום נפילת כפר-עציון כיום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל. למחרת, יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14.5.1948, הוכרזה מדינת-ישראל.

י"ט שנה עמד גוש-עציון בחורבנו. הערבים הקימו מחנות צבא על חורבות כפר-עציון ,ומחנה-פליטים על הריסות משואות-יצחק. שרידי גוש-עציון נותרו להביט מרחוק אל עבר "העץ-הבודד" שסימל את הכמיהה לשוב הביתה. ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), במלחמת ששת-הימים, זכינו ואדמות גוש-עציון נגאלו, יחד עם ירושלים, חברון ובית-לחם. באחת הפך חלום השיבה הביתה מהוויה רחוקה ומעורפלת לממשות חיה ונושמת. 

ביום כ"ב באלול תשכ"ז (27.9.1967), שבו ועלו בני כפר-עציון יחד עם חבריהם, לביתם החרב בהרי-עציון. בלבם מפעמת ההחלטה הנחושה לשוב וליישב את ההר, לחזור לנחלת אבות, להתמודד בהצלחה עם המשימה המרגשת והקוסמת, רבת הקשיים ועמוסת האתגרים.

כפר עציון:

קיבוץ כפר עציון עלה על הקרקע בכ"ב באלול תשכ"ז (1967), מיד לאחר מלחמת ששת הימים. מייסדי הקיבוץ היו בני המתיישבים והלוחמים אשר שבו אל חורבות כפר עציון שנפל בקרב במלחמת העצמאות וייסדו במקום את ביתם בבחינת "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א, ט"ז). הקיבוץ עלה להתיישבות באישור ממשלת ישראל ובברכתה. היה זה היישוב היהודי הראשון שהוקם ברחבי יהודה ושומרון. כפר עציון חבר בתנועת הקיבוץ הדתי, חבריו מבקשים לטפח חיי תורה - ועבודה בדומה לאלו שנגדעו בהר בתש"ח. היישוב מונה כיום כמאה משפחות חברי קיבוץ ותושבים. 

במשך השנים התפתחו בקיבוץ ענפי חקלאות ותעשייה, , וכן ענפי שירות כמוסך ומסגרייה. בנוסף הוקם ענף יזמות ייחודי – מופ"ת עציון, המשווק טכנולוגיות מיגון חדשניות ברחבי העולם. כיום פועלת בקיבוץ ישיבת "מקור חיים"-ישיבה תיכונית בעלת אופי חסידי ייחודי. 

מתוך שאיפה להנחיל את מורשת גוש עציון לציבור הרחב ולחנך על ברכי מופת המעש החלוצי-התיישבותי ועל מסירות הנפש של אנשי ההר, הקימו אנשי כפר עציון בית-ספר-שדה המפעיל רשת ענפה של סיורים מודרכים באזור וברחבי הארץ. 

פסגת הגבעה, עליה ניצב הקיבוץ בעבר, הוקדשה לגן זיכרון למתיישבים, לנופלים בקרב ולמורשתם. אגודת בני גוש עציון הקימה במקום "בית-עדות" - מוזיאון לתולדות גוש עציון, ו"אוהל יזכור" שהוקם על הריסות ה"בונקר" שבו נפלו אחרוני הלוחמים בקרב.